אחרי כוחו של הכיבוש, מגיעה תורה של האהבה להיכנס למסלולה. שנים רבות שהשקט שצווח בי הרעיש את קיומי עד שאיתמר הגיע. חיפשתי מילים שלעתים הן כל מה שהיו לי. היינו כלי הקיבול והריפוי גם יחד. יצרנו עולם משותף של בועתיות שהיוותה את המציאות שלנו כמו שני הדגים של דליה רביקוביץ שנחפזו אל מעמקי הים ולא נזקקו אף לא לאחד.
שוב נזכרתי ברגעים שבהם התהלכתי בין האנשים והרגשתי זרה ביניהם. בין כל המלחמות הפנימיות שניהלו הדמויות השונות בתוכי, הוא הצליח לגעת בכולן בשלמות. הרגשנו, הבענו, הטבענו חותם. כמה חרות קיימת באהבה, אחרי שאת מבינה שהאיש שציירת במכחול כל כך הרבה שנים, נמצא מולך, אוהב אותך, מכיל ומדויק גם לך כמו שאת לו…
אך שוב צפו ועלו עובדות חייו…בין התכרבלות משותפת לבין שיחת נפש יומית, טרדות המציאות לא פסחו עליו וניקרו גם בדרכי. "אבא במשרה מלאה" מושרש בחייו כבר 17 שנים כפול שלוש פעמים. מי שלא חווה אימא שנטשה את הילדים שלה בגיל שלוש, לא יכול להבין מה נגרם לילדים רכים בשנים כשהם מתפתחים וגדלים בלעדיה לאורך שנים, שלא לדבר על חוויות האבהות של מי שנאלץ להתמודד בכוחות עצמו עם האחריות של גידול ילדים, מתייאש, נופל וקם, נופל וקם ונופל… הדאגה היום-יומית, חוסר החרות שלו כאדם שנאלץ להתמודד עם מצב כלכלי רעוע, עם ילדים שיש להם בעיות רגשיות מורכבות ותחושות קשות כי אימא שלא מסוגלת לגדל את ילדיה, ויוצרת ילדים נוספים שגם אותם היא מזניחה, היא אימא לא ראויה (מתי כבר יהיה הכרח לרישיון הורות???) "בעיות לא ניתן לטאטא…"כך קבעו מנהלת בית הספר, העובדת הסוציאלית והפסיכולוגית: "יונתן צריך מסגרת של ילדים עם חוסר גבולות. אנחנו צריכים להציל את יונתן מעצמו, להעלות את הדימוי העצמי שלו ולהפסיק עם ההרס העצמי שהוא מגלה". תחושת הכישלון בתפקיד האב לא פסחה עליו, עוד קרבן של מי שנאלץ לגדל את ילדיו לבד.
"למה בכלל התחתנת איתה?" שאלתי באחת הפעמים…
"היא נכנסה להיריון. בכלל לא אהבתי אותה." סיפר לי…
" נשמעת מאוד הגיונית הבחירה שלך…" עניתי בציניות. חווה ישירות את תלאות חייו כמכשול למערכת היחסים של שנינו גם, אם כי אהבתי לשמוע את הילדים שלו מגלגלים בפיהם את המילה "אבא". העובדה שמגיל צעיר הפכתי לכתבת חשפה אולי כתיבה דעתנית, צבעונית וחצופה, אבל היא לא חסכה ממני את הצורך להוכיח את עצמי גם לעצמי ולהתעמת עם הערך העצמי שלי בעיני עצמי- תוצר של אב ביקורתי.
"אבא, אני אוהב אותך" יכתוב יהונתן לאיתמר ככה סתם, ואני, מלכת הדרמה הרגשית, שיודעת לבטא היטב מילים ורבדים, מעולם לא הייתי מסוגלת לומר לאבא שיצר אותי שלוש מילים. הפיכתי לסוליסטית נבעה מהתחושה שצרכיי הרגשיים לא הגיעו לסיפוקם בילדותי. "אם אין אני לי מי לי" היה המוטו שלי בחיים. איתמר היה סוג של חוויה אבהית מתקנת גם עבורי. הוא היה מבוגר ממני בשבע שנים בלבד, אבל ניסיון חייו הפכו אותו לדמות גברית מושלמת עבורי, האיש שיודע להכיל גם אותי, כמו שאבא שלי מעולם לא הצליח להכיל. תוצאות המחסור האימהי של ילדיו היו מובנות. מלבד הצעות ייעול לו במצבי התבגרות שונים,
לא היה לי מושג איך לגרום לאיתמר להתגבר על החרדות שאותן חווה בכל הקשור לקשיים הרגשיים של ילדיו, קשיים שגרמו גם לו לרצות לברוח, קשיים שגרמו לו לשנוא את חייו…
