בטוחה שכל אחד שעבר את גיל 30 הרגיש תהום נפערת מהי ואת כאב הנפילה. יש חבלות שאפשר לרפא, אחרות מותירות צלקות. ילד- כן או לא, הנושא היה סבוך יותר מכך עבורי. ויש לנו, לרוב בני האדם, את היכולת לא תמיד לראות את האחר ולשקוע בסוג של כאב עצמי כשמשהו משתבש…
הוא לא רוצה עוד ילדים. כמה תמוה לשמוע זאת מגבר שחודשיים שלמים נלחם עלי כשלא באמת ידעתי מה אני רוצה. אותו הגבר שחודשיים אחרי שמערכת היחסים עלתה שלב והוגדרה כאהבה גם מצדי, דיבר איתי על הצורך שלו בחוויה מתקנת אחרי ש-15 שנה היה גרוש וגידל שלושה ילדים בגפו. הייתי אמורה להיות החוויה המתקנת, ולי היה הצורך להיות גלגל ההצלה שלו. האישה שאיתה הוא מגשים את כל החלומות שעד כה הוא לא הצליח להגשים. האישה שתסכים ליצור אתו משפחה שלמה בלי להירתע משלושת הילדים שהוא מגדל לבדו. האישה שאולי הייתה מסכימה להיות על תקן של אימא חורגת בשם האהבה. האישה שאיתההיה צריך להמריא אל מרומי הלב ולאפשר לו לפעום בלי הפחד המחלחל.
זו אהבה…אחת כזאת יחידה עם חיבור אנרגטי עוצמתי, אבל עם מכשולים ומחסומים שאת חלקם יצרתי בעצמי כשאמרתי שלעולם לא אסכים לגור אתו תחת קורת גג אחת עם כל ילדיו, שאסכים ליצור אתו תינוק אבל אגור בבית משלי. משם חלחל גם בו הספק. את הנדודים הוא לא רצה, הוא רצה בית אחד ומשפחה שלמה, אבל הנה שוב המציאות מדפקת על הלב ועל הגוף, על המוח והמערכת הכללית ומספקת תשובה שגורמת לי לעצבות בלתי נלאית. פתאום עבורי הקשיים הפכו לאתגרים שאפשר להתגבר עליהם. תחושת החמצה מחלחלת, הכאב מחלחל, הידיעה שלמרות האהבה הגדולה שלו כלפיי, המציאות העגומה של חייו מכריעה בסופו של דבר. וכך פתאום הגבר העוטף והחזק שלא רצה להרפות ממני מעולם את היד, שתוך כדי שינה חיבק אותי בלילה, מרגיש שהחלום שלו ליצור איתי ילד הוא חלום לא מציאותי,שאין לו היכולת והמסוגלות להיות אבא ברביעית…ולמרות היותי לא בטוחה בצורך שלי באימהות בכלל, לא הייתי מסוגלת להכיל ספקות שעולים מצדו, ספקות שגורמים לי להרהר מה ערך האהבה שלנו אם כך, וידעתי…ברגעים שבהם הנחתי את הגאווה בצד, שאולי הוא צודק…שאם אראה את הצד שלו, תינוק נוסף זה סוג של חזית נוספת להתמודד מולה…
פרידה כבר לא הייתה שאלה של אפשרות אם כן או לא, היא הפכה להחלטה שלי מכורח הנסיבות. דווקא עכשיו כשכבר הייתי בטוחה באהבה הגדולה בינינו, אני נאלצת לוותר…
אם אין עתיד אז אין הווה, למרות האהבה הבוערת והמפמפמת.
כצפוי, החודשים שאחרי הפרידה לוו בעשרות אס אמ אסים מדי שבוע מצדו. העדפתי להתרחק, אבל נשארתי קרובה מבפנים. גם אם לא יזמתי שיחות ואס אמ אסים, לעולם לא התעלמתי מהיוזמה שלו. כל אס אמ אס מצדו זכה להתייחסות מצדי, ולא עברה שעה שבה לא שיוועתי לקולו, ולא עברה יממה שבה לא ציפיתי לאס אמ אסים שלו, שלא איחרו להגיע, תחילה בתדירות גבוהה עם מילות של אהבה וקושי, עם מילות געגוע. ומיום ליום למרות המחשבות והגעגועים המשותפים,אט אט המחסום שעמד בינינו החל להשפיע יתר על המידה. כמות ההודעות פחתה, העצבות גדלה, ההשלמה עם המצב הבלתי אפשרי בינינו הפכה לחלק הארי.
