פעם הוא קטף לי פרח, אלמוג בן השש, כשבדק אם אני אוהבת… אוהבת או לא אוהבת. תלש עלה ועוד עלה, חייך במבוכה כשיצא "אוהבת", אבל אני בכלל אהבתי את מלך הכיתה שאהב את הבלונדינית ומאז הבנתי את הצורך שלי להימצא במרכז חייו של כל איש שאבחר שיהיה חלק מחיי. לעולם לא הייתי מסוגלת להיות משנית עבור מישהו, משם אולי חשוב היה לי להטביע חותם בחייו של כל אחד, הרבה בזכות המניירות הנשיות שלי מגיל בגרות ועד היום, הרבה בזכות המראה הסקס אפילי שלי, הרבה בזכות היותי חכמה וחדה, רהוטה ושנונה, חצופה ועמוקה, אולם עכשיו כשאני מולו והוא מולי, שאלת תינוק עולה.
הוא רצה ליצור איתי בדמיונו תינוק וסוף סוף שאגשים אתו את החלום שמעולם לא הצליח להגשים: חלום על אישה וילדים, חלום מושלם, חלום גדול על עולם אינטימי וורוד שבו אהיה שלו, הוא יהיה שלי, נרבוץ לנו בבית, מול סרט קולנוע, מכורבלים, נתגעגע כשאלך לעבודה, כשהוא יחזור מהעבודה. "אני רוצה שתהיי אשתי", אמר לי לא פעם בחודשים האחרונים. זו הייתה אני שחייכה ואמרה "נשואה כדת וכדין? מצטערת, המציאות של החיים מוכיחה שרוב האנשים מתגרשים ונשארים עם חלום שהופך מהר לבלהות". אבל רציתי אותו. סוף סוף הבנתי שאני רוצה אותו! אותו חלק מחיי, לצורך כך אין צורך בכתובה. ומה לגבי ילדיו? שאלה סבוכה שהתשובה עליה סבוכה לא פחות. הקץ לאהבות סדוקות, הקץ לסימני שאלות. יש לו אותי, לי יש אותו, מושלם כיאן וכיאנג. תינוק קטן יגיח לעולם…- חייבת הייתי להיות כנה ולומר שוב לעצמי שאינני בטוחה שארצה להתרוצץ אחרי ילד בן שנה שמתחיל לזחול, שאינני בטוחה שארצה להתהלך אחרי ילד בן שנתיים, ואינני בטוחה שלהסיע את הילד לחוג, לדאוג לו שלא יאונה לו כל רע בבית הספר, להיות חרדה כלכלית לכישרוני האמתי ליצירת מינוס בבנק באופן תהומי, הם חלק משאיפותיי. האם ילד הוא עניין של מה בכך? נכון לכל אחת?
האדם מחפש לו משמעות, והרי אני מוכשרת בזכות עצמי, אוהבת לנדוד בעולם, להפליג למקומות רחוקים ואחרים, להיות עצמאית, לקדש את השקט המקודש לי בלי שמישהו יפר את שלוותי.
ילד משלי? לא בטוחה שזה חלק מהתכנון, אבל אם חשבתי שמדובר במצב רוח חולף וכי בגיל 37 אתפכח, הנה אני בדיוק שם בגיל הזה, וכלל לא מרגישה שאימא גדולה מתחוללת בתוכי ומנסה לפרוץ החוצה.
אני רוצה לרקוד אל תוך הלילה, בלי בכי של תינוק שיותיר אותי בלי שינה. אני רוצה לקום מחר בבוקר, לנסוע לצפון לפסטיבל. אני רוצה לשבת מול סרט הקולנוע מכורבלת במיטה בלי דאגה לילד שחלילה ייפצע בבית הספר.
אני רוצה לחוות אורגזמה בקולי קולות בלי להשתיק את בן זוגי כדי שהילד חלילה לא ישמע מה אימא ואבא מעוללים לעצמם בלילה. אני רוצה לנשום אהבה, לא אהבת אם, אהבת אישה לגבר וגבר לאישה, אני רוצה להתרגש מהמילים "אישה שלי, אני אוהב אותך" ולא להסתפק באהבת ילד שלעולם לא יהווה תחליף לצרכיי הנרקסיסטיים- הרומנטיים. ולא אכפת לי שיאשימו אותי "אגואיסטית". את חלקי אני תורמת לחברה בעבודתי העיקרית כמדריכה טיפולית. להיות או לא להיות אימא? למה בכל זאת התשובה שלי לא ברורה.
"אני לא מתכוון לעשות יותר ילדים" אמר לי נחרצות, אחרי אותה תובנה שלו מול עצמו, וגם אם הסכמתי, וגם אם הבנתי שאני בעצמי לא בטוחה מהו רצוני, בחרתי להיעלב…אולי תחושת דחייה חלפה עמוק בפנים כשהבנתי שהוא אוהב אותי, אבל לעולם לא יצליח להזיז את נשמתו ממקום אחד למקום אחר, גם לא למעני. גם אם יצר האימהות לא מחודד בתוכי כעת, גם אם יש לי אולי רק שלוש שנים להתבחבש בנושא היילודה באופן טבעי בלי להיכנס לסטטיסטיקת ההורמונים, יש משהו משתק בתחושה שדווקא הגבר שלך שכל כך אוהב אותך, שבעצמו דיבר על ילדים, מחליט שילדיו מספיקים לו, שהוא חווה טראומה בגידולם, ושאינו מוכן לילד נוסף, גם אם זה ממך…
ועכשיו תורי להחליט: האם לוותר על האהבה שלו כי אולי ביום מן הימים ארצה באמת ילד או לוותר על החלום לילד, שבין כה אינו החלום שלי, ולבחור באהבתו, שאולי תהיה נצחית.
ובחרתי…בחרתי בעצמי! בחרתי גם באגו, גם באפשרות להיות חופשית בבחירותיי העתידיות. בחרתי להתנתק ממנו, אבל בכל רגע נתון ביום התגעגעתי לקולו, למגעו, לכרבולים, למילים, לאנרגיית האהבה הגדולה- מנת חלקנו. התגעגעתי, בכיתי, נשכתי שפתיי, כעסתי, התאכזבתי, נאבקתי בתוכי כדי להבין מה אני באמת רוצה והאם לרצון שלי יש באמת משקל הגיוני?
מישהו אחד אמר שלפחות יש לי אהבה ועם הזמן אוכל ליצור ילד גם בלעדיו. מישהו אחר אמר שאם אני רוצה ילד, אין סיבה להתמהמה עם גבר שאין זה רצונו.
וככל שעבר הזמן, גם החלום לילד לא היה אמת, אך גם הרצון להקל עליו ולבחור בו לא היה חלק מתורתי. כל רצוני היה להזיז אותו ממקומו החרד…רצון שלא בהכרח קשור לאהבה, אלא למאבק כוחני שיותיר לי את האפשרות להחליט ביום מן הימים האם אני מוכנה לילד או לא. העיקר שהבחירה תהיה שלי.
