לא מזמן חגגתי את יום הולדתי ה-37. בשנתיים האחרונות אני חשה חוסר נוחות מול הגיל שכולם אומרים שהוא בסך הכול מספר… (האמנם??? תשאל אימא שלי ושוב תזכיר לי שהשעון הביולוגי שלי מתקתק "תיק תוק תיק תוק…"). שוב אחייך את אותו חיוך מרדני ואזכיר גם לה בלי מילים שאני לא כמוה…שילדים, בין אם אבחר לעשותם ובין אם לא, אינם הדבר היחידי שיגרמו לי אושר. יש לי חיים שלמים לחיות גם בזכות עצמי הרי, ובכלל היצר האימהי הזה שכולם בטוחים שמוכרח להיות חלק טבעי מהגיל שלי, אינו קיים באמת, אילולא הלחץ החברתי שמציב לי מראה, כמו רוצה לומר:
"הלו, תתעוררי! את בת 37! את מי מעניין היצר האימהי שלך? להיות אימא זה חלק מהייעוד שלך כאישה בחיים, ובעוד שנתיים- שלוש, כבר לא תוכלי לממש אותו גם אם תרצי…"
פאוזה למחשבה…האמנם??? אשאל גם אני את עצמי…מישהו טרח בכלל לשאול אם להיות אימא זו שאיפה טבעית שלי? ואם כן, כיצד קורה שאני לא חשה מבפנים את הצורך הרב להיכנס להיריון, להשמין, לחוות צירי לידה כואבים, לקום כל שלוש שעות להאכיל את התינוק, להעסיק אותו כל הזמן, להחליף טיטולים, לקחת לטיולים, להיות עייפה כרונית, להתעסק כמעט רק בו ולשכוח כמעט כליל את עצמי, לפחות עד אשר יהיה קצת ברשות עצמו?
אני לא בטוחה…כלל לא בטוחה שהסרט הנע של הולדת ילדים הוא הסרט שאני צריכה להשתתף בו. בין אם אימא שלי לא תסכים איתי, בין אם החברה שסביבי תגדיר אותי כחריגה, לי אסור להיכנע! אחרי הכול, כשאחוש את הרגע שבו ארצה ילד משלי, אדע זאת בתוכי…ועד אז…אשמח אם אימא שלי, השכנה, העמיתים לעבודה, החברה הישראלית באשר היא, יצאו לי מן הרחם!
פאוזה נוספת למחשבה…
עצרו הכול! לסיפור חיי יש גם התחלה ואמצע…נושא האימהות לא מעסיק אותי כמו את הנשים הרבות בגילי, אבל מעבר לקושיות העולות בגילי בנושא היריון ותינוקות, יש לי עוד אלף סיפורים, תהיות, ניסיון חיים לא מבוטל, רגעי אושר, דמעות ותובנות רבות לשתף. הכול נוגע לאהבה, לחיי הזוגיות שחוויתי, להרפתקאות שעברתי ועוד.
