גם עכשיו אותו הרגש מחלחל אלי…רגש העצבות שמתחלף ברגש געגוע…ששוב מעצים בתוכי את אותה האהבה שעודנה מורגשת בתוכי…גם בתוכו…שוב הוא שולח לי אס אמ אס של אהבה וגעגוע שמסתכם במשפט של "אין ברירה" ו"אין מה לעשות עם זה" ו"אני אוהב אותך".
חמש שנים מחיי חלפו עד שהכרתי אותו, בחודש דצמבר האחרון, בדיוק לפני שבעה חודשים שקדמו להם חמש שנים של שינה באלכסון, של חיזורים שאין בהם ממש, של התרגלות מאסיבית לאורח חיים עצמאי, בלי נוכחות של גבר תמידי. עם השנים זה נעשה קשה יותר ויותר. ידעתי מהם צרכייי, ידעתי לזהות את הגבר המדויק לי, שיוכל להיכנס אל חיי בלי שאתפשר על נוכחותו במלוא העוצמה שחשובה הייתה לי בתחושה. לעולם לא היה בכך עניין רציונלי, אלא דווקא עניין של רגש חד וברור שאמור להיות מוכר לי בפסיפס המורכב של נשמתי. "זיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף"- אחרי חמש שנים שבהן התרגלתי להגיע לבית ריק, להעביר עוד ערב בקריאה, בצפייה בטלוויזיה או בשיטוט באתר היכרויות שלא הניב עניין מהותי עבורי בשנים האחרונות, המשפט מקבל לו תוקף…
ואז לפתע, בלי הקדמה, הוא נכנס אל חיי…-
קולו המחוספס היה הדבר הראשון שהדהד בתוכי. אנרגיה גברית נוכחת הייתה מנת חלקו… המילים שבחר בלי להתחנף, השפה התקינה, התעוזה, החשיפה, הישירות- כל אלו העצימו בתוכי תחושות שמן הרגע הראשון ידעתי שהן מדויקות…
בשנים שעברו למדתי חוקי משחק אחרים, שברתי לבבות אין ספור, בלי להתכוון… פעמים מספר גם הלב שלי נשבר…ודאי אין חדש תחת השמש ואצל כולנו הגלגל מתגלגל כך וכך, אבל שיחת הטלפון אתו הרגישה לי אחרת, כמו להגיע לבית שחיכיתי לו חמש שנים…הבית שהתקיים בתוכי, בזכותו.
שיחת הטלפון נמשכה שעות, המשיכה לימים, בעודי נמנעת מפגישה מוקדמת, מחכה לרגע המתאים, למתוח עוד קצת את החבל, להמשיך לעורר בו סקרנות מוגברת. שבועיים של שיחות עומק עד לרגע המפגש שכבר לא היה לאן למתוח את החבל…
הכנות לפגישה…הניצוץ שהתעורר מקבל פתאום תוקף מובהק, מעורר השראה וכמיהה לבאות… ותשוקה שרק מתעצמת…
"פגישה…חצי פגישה…"-לא היה מנוס מן התחושה…
הנה אני צועדת לכיוון הרכב שלו…מצפה לאיש עם הקול המחוספס…לחבר את הפסיפס של שיחות הטלפון לכדי דמות בגודלה הטבעי…
מה באמת אירע בפגישה…פגישה שאכן הפכה לאהבה נושמת ובועטת עד לרגע כתיבת שורות אלה…
אהבה שסופה הפך פרידה…לא בגלל נוכחות של אישה אחרת, חלילה.
אלא בשל קונפליקט שעומד לנגד עיניי וממשיך לחלחל…
ואולי…אולי הייתה זאת ההזדמנות האחרונה של חיי…
המשך…אולי הפעם מהתחלה…בפוסט הבא…
