כשחושבים על העתיד, מבינים גם את ההווה הבלתי אפשרי. לנהל מערכת יחסים עם גבר שמגדל שלושה ילדים בביתו הוא לא הדבר שחלמתי עליו. להוסיף על כך את הקנאה הרבה שלי לפרטיות ואת הקושי שהיה לי לדמיין בית אחד שלי, שלו, עם שלושה מתבגרים שאינם ילדיי ועוד צאצא פרי בטני שאחלום עליו אוטוטו. המציאות מדפקת על הדלת ומעירה גם את החלומות. אין דרך אחרת שיכולתי לבחור בה. "לא אוכל להיות כאן" אמרתי לו כשישבנו בסלון הבית השכור שלי.
"אבל למה?" הוא שאל, ומיד יכולתי לראות את חרדת הנטישה שלו מתעוררת לתחיה. מה באמת אני רוצה?שאלתי את עצמי, אך ללא תשובה… אולי הוא חלם גם בשבילי חלום בלתי מציאותי…
"אז אולי…אם אני מוותרת, אולי אני לא בדיוק האישה שאתה מחפש." ניסיתי לסכם דברים כי באמת כבר לא היה לי מה לומר. עוד גיבוב מילים חלף בינינו, כמה זמן חלף בכלל מהרגע הראשון שבו נפגשנו ועד הרגע הראשון שבו נפרדנו? חודש וקצת…לא תקופה משמעותית, גם אם מן הרגע הראשון לא נפרדנו לרגע, בעיקר כי הוא הקפיד לישון איתי כל לילה, גם כשחשבתי שצריך מרווח נשימה בין לילה ללילה.
הוא לקח את התיק, התחבקנו, דלת נפתחת, דלת נסגרת, מטאפורה מושלמת גם לחיים. אני עומדת מול המיטה שלי לבד, מתלבטת אם לחזור לישון כי עוד יום עבודה מחכה לי למחרת או שאולי זה זמן מושלם לחשוב על הסיטואציה שנוצרה. שש בוקר, מתעוררת. שבע אפס אפס, הוא לא שולח הודעת בוקר טוב שבחודש וחצי האחרון הייתה ריטואל קבוע. החלל מתחיל להיווצר בשעה עשר בבוקר, כשביום רגיל היו מציפות את הסלולרי שלי חמש הודעות אהבה בווטס אפ. הגעגוע מפמפם להפתעתי. האם זה כוחו של הרגל או כוחו של אבדן? עוד קיוויתי כי ישלח לי הודעה, אם כי לא בטוחה שהיה לי מה לומר. האם פתאום אמריא אתו על כנפי הדמיון של חיים באושר עם ילדים לא שלי? התשובה לא קיימת, גם לא בדמיוני, אבל רציתי…רציתי לשמוע את קולו הנמוך והבטוח בי. רציתי להרגיש שוב מחוזרת, נאהבת, בטוחה בין מילותיו. למרות הידיעה כי אין לי מה לחדש…עדיין בעמדתי הנחרצת: אולי אין בי היכולת לקחת חלק בחיים של משפחה מוכנה מראש למרות החלומות הרומנטיים בראשי…אבל אם ויתרתי מוקדם מדי לפני שבאמת ניסיתי, הגיע זמן מלחמה פנימית…להתמודד מולו בלי לברוח…בלי לחוש מאוימת מהמציאות. גם אם לא הזמנתי אותה…מחליטה להתקשר, גם אם אין לי חידושים,
קיים בי געגוע…
שומעת את צליל ההמתנה הנעימה ברקע,
ולראשונה..
הוא לא עונה…
