ט"ו באב הוא באמת חג של אהבה, אבל עד היום אני לא יודעת את התשובה השלמה למהי באמת אהבה.
האם אותו רגש מתפרץ המגביר את קצב פעימות הלב כשאנחנו מרגישים שלנצח נצחים נהיה אהבת חייו אחד של השני? או אולי דווקא הזמן שגורם לנו להיות ביחד באותה הספינה ולנצח את התלאות למרות כל הקשיים והמשברים שהחיים מביאים עמם?
אירה יאן, המאהבת של ביאליק – האישה שהוא אהב באמת, נטשה את בעלה לטובת ביאליק, הגבר של חייה שאהב אותה כל כך, אך ביאליק, בסופו של דבר, ויתר על אהבתה לטובת נישואיו הבינוניים. לא בכדי היא תוהה "הכוכבים רימו אותי? היה חלום, אך גם הוא אבד?"
ועכשיו גם אני תוהה מי הם הכוכבים שמרמים ומי אמר שהכוכבים הם אלה שמגלים כי שמעתי יותר מגבר אחד בחיי את המשפט "אני אוהב אותך" דווקא לאור ירח, ואמרתי ליותר מגבר אחד בחיי "אני אוהבת אותך" גם כשהכוכבים היו נגדנו, אלא שהחיים גילו לי שמילים יכולות לאבד כיוון, ועל אף הערך הקדוש שאני נוטה לייחס למילים, לפעמים לאורך זמן גם הערך שלהן נעלם, ובכל זאת יש לכולנו הצורך לשמוע שוב ושוב את הבטחת הנצח כי היא משקיטה את החלק האבוד בתוכנו, החלק הילדי שרוצה תמיד להרגיש שייך, עטוף ומוגן תחת כנפיו של הגבר שיהיה לנו כדמות אב ותחת כנפיה של האישה שהיא כאימא אדמה- עוטפת, שורשית ומכילה.
למען האמת, אני רוצה להוקיע מן הלקסיקון את המושג "באש ובמים" כי חשבתי באמת שמצאתי את אהבת חיי שלוש פעמים, והאחרון? ממש בשנה שחלפה, אך כשהאש הגיעה באמת לא יצאו מים גם כשהיכיתי בסלע.
כחלופה הוגנת, אשמח אם נחבק את האהבה הקיימת ברגע הנתון בלי לחשוב על ניסיון להבטיח את העתיד במילים, שהרי הלב הוא פגיע ורגיש ובהחלט מרגיש, אך אין בו היגיון ואין בו רציונל, הוא נושם והוא חי כל עוד הוא פועם, ואין מנתח לב שיצליח להחיות אהבה שגדעה או התמוססה.
די לחפש את האשמה בכוכבים, די למילים גבוהות שמשתנות.
אני אוהבת אותך עכשיו. בדיוק עכשיו. עכשיו הוא נצח הנצחים. ומרוב אהבה, עכשיו, בדיוק עכשיו, אני שותקת כי בשתיקה שלנו יש הרבה יותר מדממה, ובמילה שלנו יש הרבה יותר מתעתוע.
