להתבודד עם זאב בודד

הכרנו בפייסבוק. הוא היה יפה תואר. משורטט קמעה. אני בדיוק סיימתי קשר של שנה, נאחזת עדיין בחבלי הכאב. לא הייתי פנויה להכיר אותו במפגש פנים מול פנים, אבל הוא תמיד ריחף בפייסבוק, שם התכתבנו בעקביות. כשעברנו לשוחח בטלפון, הוא ביקש שניפגש. הרגשתי שזה מוקדם מדי. הסקרנות הייתה הדדית, אבל נמנעתי.  

ארבעה חודשים נוספים חלפו עד שהסכמתי לפגוש אותו.

מולי עומד לו גבר גבוה ויפה. אני מחיייכת. מנשקת אותו על הלחי. שנינו יושבים, שותים תה. הוא מספר לי סיפורים. אני משתפת אותו במילים.  משוחחים ברבדים שונים, הפעם פנים מול פנים.  כמו "דוריאן גריי"- הדמות  עליה כתב אוסקר וויילד, הגבר שפניו לא מתבגרות, לא מתחספסות, חלקות, מבריקות.  דיברנו על פחדים, על עוצמות ועל חולמנות. ארבע שעות אחרי, הלכתי לדרכי. הוא לדרכו. חיבוק ארוך שמותיר את ריחי עליו וגורר מסרון סלולרי קצר עם הבטחה שביממה הקרובה הוא לא יחליף את בגדיו.

שוב השתלשלות היכרות מוכרת: הודעת אס אמ אס, שיחת טלפון, בית קפה, קולנוע, שיחות נפש , סקרנות גוברת. הלב שלי עוד שייך  למישהו אחר, אבל נעים היה למלא את החלל וללכת אל הלא נודע.

למפגשים שלנו לא היה שם, גם לא היה צורך בכינוי. כל מה שהיה נכון הוא לחוות את הרגע הנוכחי.

הייתי יפה ורהוטה ומרשימה. וגם הוא. אני רוצה או לא? לא הייתה בי תשובה, וגם לא הייתה בי השאלה. הנה הוא מכיל הכול. מתבונן, חודר בעיניו, משוחח, מקשיב, מנשק נכון, מחבק מדויק.  לאורך תקופה, ובלי כל סימן, הטלפון לפתע דמם. דוריאן גריי נעלם…

מעולם לא נעלמו לי.  לרוב הייתי זאת שהולכת, ותמיד אחרי הסבר בהיר.

תהיתי למה, למרות הידיעה שהתנהגות כזאת אינה קשורה אלי. מרגע לרגע הסקרנות הפכה לאדישות.

שבועיים אחרי הוא שלח לי הודעה, בדיוק כשהפסקתי לחפש אמתלות להתנהגותו: "היי…" ומיד התפתחה השיחה שציפיתי לה.  הוא התחיל להסביר שיש בו הצד הזה שחייב להתנתק מהעולם כשיש רעשים מסביב, אבל זה לא קשור אלי, כי איתי לא קיים רעש בכלל, אלא שלווה של אמת, והוא היה שמח שנמשיך להיפגש.

וכך הגבר המנומס שעמד מולי ברצון העקבי שלו בחצי השנה האחרונה לפגוש אותי, תיאר לי מהותה של ההתבודדות שלעולם לא אבין, וגם אם אקבל…הנה הוא "וולפי" יפה התואר, לעולם לא באמת יצליח לגרום לי להרגיש מרכז העולם, כי המרכז קיים בתוכו ומוקדש רק לו.

כל מהותו – אינטימיות רגעית? היהפוך זאב את עורו?

נעים מאוד. אני אישה. אישה במלוא הדרה. בשלה. לא מפחדת מתחושות. אישה שיכולה להסתגר 24 שעות במשך שבוע ימים בלי לראות איש, אבל אנרגיה גברית מדויקת תמיד תהיה החלק המרטיט בכל הקשור לאינטימיות שחייבת להיות עקבית.

עבור זאב הבודד אינטימיות היא רגעית. מה גורם לו להתבודדות מרצון?

הפסיכולוגיה מדברת על שתי כמיהות סותרות שיש לו לאדם, לכל אדם, לגבר ולאישה: הכמיהה האחת- להתקרב ולהתמזג עם מי שמסקרן אותנו. האחרת- הכמיהה לחופש שלא להתחייב. כל אדם מאוזן נע בין שתי הקצוות, אך כשקצה אחד מושך יותר מהאחר, האיזון מופר. וכשהכמיהה לחופש דומיננטית יותר, יתקשה האדם לחוות אינטימיות מתמשכת ויבחר בדרך של הריגוש הרגעי, שילווה בניתוקים. אחת מן הסיבות לכך טוענת לחוויה רגשית כילד את ההורים התובעניים והביקורתיים שלא מאפשרים הכלה רגשית וגורמים לילד לפתח מנגנון הגנה כדי לא להיפגע גם בחיים הבוגרים. אבל יש סיבות רבות אחרות. לפעמים אין סיבה נראית לעין. מדובר במבנה אישיות ובחוסר צורך לאינטנסיביות באינטימיות. במקום לנסות לשנות את הזאב הבודד, יש לקבל את המצב כמו שהוא ולהבין את המגבלות, לקבל או להתנתק.

הזאב הבודד שלי היה מנומס והיו לו עיניים טובות, חודרות ומלאות באש. וגם אני- חודרת ומלאת אש, לא הייתי צריכה את האישור שלו לגרנדיוזיות שקיימת גם בי. היינו דומים בצורך לעמוד במרכז. היינו שונים בדרך לשם, אבל שלא כמו "זאב הערבה", הדמות הספרותית של הרמן הסה, אין קסם, בעיניי, בזאב המתבודד במציאות.

ויש להם- לאנשים שונים צרכים שונים לאינטימיות. האחד זקוק לאינטנסיביות רגשית, האחר- דרושה לו חוויה רגעית.

דוריאן גריי שלי, אינו האיש שלי,

הוא בסך הכול זאב, שאתו לפעמים אני בוחרת להתבודד…

ואחר כך-

אני הולכת הלאה…

בלי להותיר עקבות.