זה תמיד מתחיל מתמונה. מהתבוננות בעיניים המביעות עוצמה. ולפעמים המבט סתמי. סתם מבט שלא מביע מאום. אני לא מתעכבת, ואין לי זמן להשקיע ב"אולי" הוא מוצא חן בעיניי, כי הוא לא.
זה תמיד מתחיל בצורך שלי לחוות כבר מן התמונה את החיבור האנרגטי מהתבוננות בעיניים המביעות תחושה. תחושה מסתורית שתציף אותי סקרנות, וכמעט תמיד אין תחושה כזאת. ואז…צץ לו געגוע לאיש שפעם היה שלי ואני שלו ולחוסר ההתנצלות בטריטוריה שנצמדנו אליה, טריטוריית השייכות, השייכות שאנשים רבים מפחדים להמליל במילים, אבל שייכות- מילה כל כך טוטאלית עם משמעות שמגלמת את האמת במהותה.
משמעות הגעגוע "עושה בי שמות" בכל פעם שאני מבינה שאהבה מדויקת כבר הייתה מנת חלקי, והוויתור עליה- לא ניתן לתקן לעולם.
זה תמיד מתחיל בצורך התשוקה לגלות את הניצוץ בין העיניים, ואם הוא קיים, המילים הן הבאות בתור- לבחון את קיומן, את הרובד הקיים בהן, את סוג השאלות הנשאלות, את נושאי השיחה המדוברים, את השפה, את הקול… אם הגוון דק, צעקני או מהוסס- אבוד למדי. אם קולו נמוך ומחוספס- מתחילה לנוח עלי המוזה כי מן האדמה נוצרתי, ובה מרגישים הכול חזק.
ואז…פגישה…אולי חצי פגישה…העיקר- אני הולכת על בטוח. ולרוב…אני מוותרת על כולן, על כל הפגישות בעולם, כי הכול מתחיל בעיניים, והכול ממשיך במילים, בקול ובתחושה האנרגטית הכללית- וכשהיא נעדרת…-נעדרת גם אני. זו טיבה של האנרגיה- לגלות לנו עולם של סקרנות ולמנוע מאתנו שוטטות במקומות לא לנו.
זה תמיד מתחיל בי. בצורך שלי להרגיש באמת את הרגש המהפנט שאין סיכוי שאגמד. "אישה של במה" אוהבת תמיד לעמוד במרכז הלב של עצמה שמחבר אותה למי שסביבה.
בינתיים- אני נעה כמו סרט נע בין הבנת החיים, השיעורים ועולמי הפנימי. נושכת שפתיים, מפחדת שאולי כבר הייתה לי הזדמנות אחרונה, חושבת על הבחירות שעשיתי בחיים ועל הבחירות שאחרים עשו גם בשבילי.
וכשאני לא שוכחת, אני זוכרת שגם לב שבור הוא לב שלם שמאפשר לנו להרגיש, להביע, לחיות כאב עד שהוא מתפוגג ומפנה מקומו למסע חדש.
והמסע החדש – יש בו טעם מתקתק, ציפייה שנצליח לגעת אחד בפצעי השני. אחד בתשוקת האחר.
ואז מישהו שולח לי הודעה, ואחריו אחד אחר, והחיים מרגישים כמו מסע שלא ניוותר בו לנצח אדישים, ומתישהו יגיע הייחודי הבא, שיצליח לשבור את השגרה, את הבנאליות הגברית שאין לה מקום בחיי, וסוף סוף- לגעת בנימי נפשי, נטול פחד, מדויק, במלוא עוצמתו, עמוק ברבדיו, יפה תואר, אמיץ, מיוחד וראוי.
מספיק ראוי בשבילי.
עד אז…
