ראיתי אותה, את זאת שהגיעה אחריי, רק חצי שנה חלפה מאז ארבע שנים של זוגיות ופרידה. לא היה לה שיער שחור כמו שלי, גם לא מותן צרה ואגן אגסי. היא הייתה רזה, סתם רזה, על גבול האנורקסית, וככה בדיוק הוא אהב אותה. שיערה צהוב, דקיק וגולש, בניגוד מוחלט לשיערי השופע. הזכירה לי את הבלונדית מכיתה א' שהילד שאהבתי בגיל שש, אהב אותה יותר. העברית שלה לא הייתה רהוטה כמו שלי, אבל היא דיברה בשטף צרפתית.
"היא לא אוהבת את הבית כמוך", הוא אמר לי , "אבל להבדיל ממך, היא יודעת להשתלב בטיולי הטבע שאת כל כך שונאת ואני כל כך אוהב", ואני…מתוך ארסנל המילים שהיו לי…נותרתי בלי מילים. "אני שונאת טיולי אוהלים", הזכרתי לעצמי, "ושיער שחור יפה יותר משיער בלונדיני…ולהיות רזה כמו אנורקסית זה בכלל לא נשי…ומה עוזר לה לדעת צרפתית כשהיא חיה בישראל?" מילות נחמה רבות חיכו לתורן. עמדתי מול המראה ומול כל מכתבי האהבה שכתב לי במשך שנים, זרם הדמעות המיס את כל המילים שפעם היו מקודשות ופתאום הפכו תפלות, בעוד התהייה כיצד אהבה יכולה להפוך למאבק, חילחלה…ובדיוק אז, בין כל תחושות חוסר האונים והעצבות, חבר נפש אמתי לחש לי במילים שאין עוד אחת כמוני בעולם…הנחמה לא הפסיקה את זרם הדמעות, ההפך הוא הנכון…הן זרמו זרימה טבעית וחופשית, נכחו דעתניות בדרכן בלי לשאול לדעתי…יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש…אט אט פינו מקומן לדרך שונה…
הלב שלי חופשי, צהלתי בתוכי, כך בלי התראה התרוקן מהגעגוע ועוד שנה חלפה, המוכר הפך לזר, ורק הזיכרון לפעמים שב וחזר כמו גלים בים…ועוד חודש ועוד חצי שנה, 24 חודשים של חצאי דממה.
"היי…" הוא לוחש לי מבעד לאפרכסת בלי שאזהה כבר את קולו או את מספר הטלפון שלו. "היי…" אני עונה, מנמיכה את מוזיקת הרקע שהפריעה לי להתרכז.
"זה אני, איתמר", הוא שותק.
"איתמר?" אני עונה מופתעת, מבולבלת מהזיכרונות שלפתע דייקו את קיומם בלי שאהיה מעורבת רגשית… ובין תיבת הפנדורה שפתח לבין המילים האותנטיות שדרכן ניסה לדייק את תחושותיו, חדרי הלב שלי נותרו סגורים.
"אותך אני אוהב…" הודיע לי בלקוניות בלי הקדמות… "סליחה שכבר מאוחר, אבל עכשיו אני יודע שנפש תאומה פוגשים רק פעם בחיים…"
אבל הוא…כבר לא היה הנפש התואמת שלי, ותיבות הפנדורה נסגרו מזמן…דלת שנייה נפתחה, האחרת נסגרה וחרצה את גורלה על פי כיוונה…ורק הידיעה שאין נפש תואמת אחת לעולמי עד, אף לא דלת אחת…יש אותנו, בני האדם, נעים בעולם, מרגישים, זוכרים, שוכחים, מתמלאים, מתרוקנים, מתאהבים, נפרדים, שמחים, עצובים- הוכחות נצחיות שאנחנו פשוט חיים…וממשיכים לנוע בדרכים…
"איתמר, על היקרים לך מכל שמור לך תמיד קרוב ללב…"- אמרתי מחויכת ודומעת כאחד, מגבירה את המוזיקה ושוקעת לתוכה.
